סיפור של הסבא שלי ימין לוי , שעבר פרעות בשנת 1912 בעיר פס ובין ההרוגים אשתו וילדיו.

 סיפור הצדיקה ,שרה בֵּנְת חְיָאתוֹ[1]

במחצית השנייה של המאה ה – 19 ( לערך בשנת 1850) הסבתא של אבי, נפתלי לוי ז"ל, שקראו לה שרה בֵּנְת חְיָאתוֹ הייתה צדקת גדולה בעיני כל יהודי  אָזֵמּוּר, אביה שהיה מעשירי העיר נפטר בגיל צעיר והשאיר לה נכסים רבים. בין הנכסים שהשאיר לה הייתה גם המערה שליד ביתה.

בימים אלו , הופיע קדוש בחלומה של הסבתא שרה ואמר לה : קוראים לי רבי אברהם מוּל אֶנֶס ואני מבקש את המערה שליד ביתך כדי לשכון בה, ובחלומה ענתה לו  ששכרה אותה לערבי, בה הקים טחנת קמח ובתוך המערה אורווה  לפרדות ובעלי חיים אחרים ששימשו לסיבוב הטחנה . הצדיק אמר לשרה בֵּנְת חְיָאתוֹ שתדבר עם הערבי ותאיץ בו שיפנה מיידית את המקום.

עם שחר מיהרה סבתא שרה  לערבי וסיפרה לו את חלומה, והוא לא האמין לה ולא התייחס ברצינות לסיפורה. שוב הופיע  הצדיק בחלומה של שרה וביקש אותה לשוב לערבי שיפנה את האתר לאלתר.

 כאשר בעל טחנת הקמח התעלם גם מהבקשה  השנייה, מצא למחרת שאחד מפרדותיו נפח את נשמתו . הטוחן חשב שזה מקרה ולא ייחס לכך משמעות מיוחדת, אך המקרה חזר על עצמו  ועוד פרד התפגר, אז בעל הטחנה הגיש תביעה נגד היהודייה בטענה שהיא מרעילה את בעלי החיים שלו, התביעה הוגשה לפָאשָׁה[2]. הפָאשָׁה שהכיר את היהודייה כבתו של בֵּן חְיָאתוֹ שהיה איש מכובד לא הכניס אותה לבית סוהר של הנשים, אלא שיכן אותה עם הנשים בארמונו עד לבדיקת טענת הטוחן. באותו הלילה מתו עוד פרד  וחמור שנותרו באורווה. הפָאשָׁה הבין שרוחו של הקדוש היהודי מרחפת במערה והיא שגרמה למותם של בעלי החיים והוא החליט בו במקום לשחרר את שרה בֵּנְת חְיָאתוֹ לביתה[3].

הפָאשָׁה ציווה על הטוחן לפנות את הטחנה מהמערה. שרה בֵּנְת חְיָאתוֹ הזמינה את הנשים היהודיות לנקות ולסייד את המקום, הן פרסו מחצלות והיו באות בכל פעם לצדיק להדליק נרות והגברים היו באים למערה לקרוא תהילים.

סבתא שרה שהייתה בעלת אמצעים באותה תקופה, חילקה נדבות לתושבים הנזקקים כדי שיתמידו לבוא לצדיק ולקרוא תהילים.

האירוע היה מקומי וצנוע במשך שנים רבות ועם הזמן עבר המקום לאחריות הסבתא שלי סוליקה  המיילדת, הבת של שרה בֵּנְת חְיָאתוֹ.

רק בשנות ה – 40 של המאה ה – 20, כאשר הצדיק נודע ברבים והיה מגיע לחלומותיהם של יהודי העיר הגדולה קַזַבְּלַנְקָה, החלו לזרום מאמינים ולהציף את העיירה אָזֵמּוּר בכל סופי שבוע.

בני דורו של אבי שנשארו באָזֵמּוּר, התארגנו  בוועד הקהילה היהודית הלאימו את האתר מידי סוליקה הסבתא הבת של  בֵּנְת חְיָאתוֹ. בעזרת הפָאשָׁה והשתמשו בכספים שניתנו כתרומות לקופת לצדיק לשיפוץ בניין הצדיק ונתנו קצבאות לעניים של הקהילה[4]. 

אבי, נפתלי לוי בן סוליקה שעזב את אָזֵמּוּר ועבר לרַבָּאט, חזר בשנת 1950 עם משפחתו לעיירת הולדתו אָזֵמּוּר וראה את השינוי הגדול שחל בזרימת המבקרים לצדיק.

ראשי הקהילה שידעו למי שייך המקום, היו מודאגים מחזרתו של אבי ומשפחתו לאָזֵמּוּר, הם חששו שמה הוא ידרוש את המקום חזרה למשפחתו וייקח את התרומות לעצמו.

לאחר דיונים, אבי הבין שהקהילה מתפרנסת מהתרומות לכן הוא וויתר על זכויות המקום ובתמורה הוועד שיפץ לו חנות לתכשיטים ובנוסף קצבה חודשית.      

כאשר נולדתי ביום פורים, קראו לי בברית המילה שמעון. זמן קצר לאחר מכן חליתי  ואימא שהיתה מודאגת פנתה לרבנים ואלו הציעו לה להחליף את שמי משמעון לאברהם על שם ר' אברהם מוּל אֶנֶס.

כל פעם שהייתי חולה קצת, אימא הייתה אומרת: "אין מה לדאוג אתה קרוי על שם הצדיק ר' אברהם מוּל אֶנֶס ששומר עליך" וכאשר הגעתי לגיל הבר מצווה חגגתי במבנה של ר' אברהם מוּל אֶנֶס.

בשנת 1963 עזבנו את המקום והגענו לארץ . בשנת 2000 נסעתי לטיול שורשים וביקרתי גם אָזֵמּוּר אצל הצדיק רבי אברהם מוּל אֶנֶס ( ראה שידור ) .